דחיינות או אמנות לדחוף חזרה למחר מה שאנחנו יכולים לעשות היום.
בעוד כמה הפכו את זה אורח חיים, אחרים להיפך לעשות הכל לא ליפול לתוך מעגל קסמים של סחבת.
המנגנון של סחבת:
זוהי תופעה אוניברסלית שניתן לתרגמה על ידי עיכוב מרצון של המשימות המתוכננות החשובות וזאת למרות ההשלכות העשויות להיגרם.
כמובן, ארגון מחדש של לוח הזמנים שלך כדי לאפשר יותר מקום למשימה חשובה היא לא בהכרח סחבת.
דחיינות מתרחשת בדרך כלל למשימות הנחשבות בלתי נעימות, כאשר הגמול הוא לפעמים לא קיים או כמעט בלתי נתפס.
מנגנון זה מוכיח על ידי המדע, והוא גורם לקונפליקט של ממש בין מה שהאדם צריך לעשות לבין מה שהוא עושה בפועל.
ואל תחשוב סחבת רק משפיע על כמה אנשים.
מחקר אחד הראה כי כ - 20% מהאוכלוסייה יפעלו דחיינות כרונית.
התלמידים הם אלופי דחיינות כי הם בין 80 ו 90% לדחות לפחות שעה ביום.
דחיינות, התוצאות:
ההשלכות של סחבת הן רבות ואינן מוגבלות לעובדה כי המשימות נדחות.
אכן, סחבת היא כישלון של רגולציה עצמית וזה לא חסר חשיבות כי זה מוביל ישר לצמצום של רווחה כללית.
אצל אדם המתמהמה, רמות הלחץ, החרדה והדיכאון גבוהות יותר.
במקרה של סחבת קיצונית ומתמשכת, מצב הבריאות הגופנית והנפשית הופך להיות רע מאוד.
איך להילחם נגד סחבת?
הזמן והמושג שלו ממלאים תפקיד בסיסי בסחבת. מה בעייתי הוא הערכה שגויה לעתים קרובות של הזמן הנדרש כדי להשלים את המשימה.
אפשר לראות עודף אופטימיות או מדיניות יען, אבל בשני המקרים האדם נאבק להתמודד עם המציאות ועם העיכוב.
חשוב גם לדעת מה דחוף ומה לא. במילים אחרות, אנו מעדיפים להתמודד עם משימה קלה יותר מאשר המשימה החשובה יותר עם התירוץ "אני בהחלט צריך לעשות את זה, זה לא יכול לחכות".
לבסוף, אין טעם, אפילו לא יעיל, לומר לעצמי בן לילה, אני אפסיק להתמהמה.
יש צורך להקים תכנית פעולה, לנתח את ההתנהגות האישית ולהגדיר מטרות ריאליות.
שיטה פשוטה היא להקים את המאפיינים שלך על בסיס שני גורמים:
- מידת הדחיפות והתועלת של המשימה הנדונה
- רמת קושי וקושי.
על ידי מתן עדיפות לדחיפות ולתועלת של המשימה, היא תגדיל את המוטיבציה והביטחון שלך.
בחרו את הפעולות שדחיתם יותר מדי זמן ואם יש כמה, בחרו את אלו שאמורות לדרוש הכי פחות מאמץ וזמן.
